אולי היא ראתה אבל היא העלימה עין.

סבתא חיה האהובה שלי נפטרה כשהייתי בת 14, 

מהיום שאני זוכרת את עצמי, היו שולחים אותי פעם בכמה שבועות להיות ה"סוכריה" שלה. 

מתנה לסבתא – הנכדה לילך מגיעה לבקר . 

רק שתינו לבד. 

סבתא התגוררה בהוד השרון, מגדיאל בשכונה הכי "שכונת חיים" שיש. 

היא איבדה את צביקה דוד שלי במלחמת יום כיפור, כשאני הייתי בת שנה וחצי ומאז תמיד הרגשתי שאני צריכה לשמח אותה. הגעתי לעולם קצת בשבילה. בדיוק בזמן הנכון, תינוקת מלחמה, כזו עם חינדלעך ותלתלי זהב שאי אפשר לא לחבק ולהתנחם בי. 

סבתא הייתה אישה גדולה יפה ותמיד מטופחת, הייתה לה תסרוקת גבוהה כזו של פעם וכל שערה הייתה במקום הנכון. 

אני אהבתי אותה והייתי מקשיבה לכל מילה שלה בקשב רב, היא הייתה בשלנית בחסד, האוכל שלה היה מוקפד כמו שרק יקית ידעה לבשל. 

היו לה עוגיות חמאה עם מרקם כזה שלא מצאתי בשום מקום בעולם הם עמדו בצינצנת מעל המקרר הירוק וכדי להגיע אליהן הייתי מזיזה בשקט בסתר כיסא ולוקחת לי כמה בלי שהיא תראה.. אולי היא ראתה אבל היא העלימה עין. 

היא הייתה מכינה בלינצ'ס עם גבינה מתוקה ואני ירשתי את המכשיר הנדיר שלה – ירושה שווה בהחלט. 

היה לה תבשיל "מקרוני" עם "פסטה" עבה שהרוטב האדום היה נכנס לתוך הצינור הזה שאני לא מצליחה להבין איך הרוטב הצליח. 

סבתא נולדה בגרמניה והיא נשלחה עם אחיה ברכבת הילדים "קינדר-טרנספורט" ללונדון, שם אימצו אותה ראש עיריית אחד הרובעים בלונדון, היה לה קשר עם המשפחה המאמצת כל ימי חייה והם היו כמו ההורים השניים שלה. 

היא הייתה נוסעת ללונדון פעם בשנה וחוגגת איתם את כל האירועים המשפחתיים. 

ומכיוון שהיא הייתה גם גרמניה וגם קצת לונדונית – היו לה את כל הגינונים הכי מדויקים . 

בשעה 5 קבוע יש "שעת תה" ולאירוע החשוב הזה היא הייתה מכינה תה בקנקן, עם כוסות פורצלן פרחוניות ושואלת אותי, 

"כמה טוסטים את רוצה?"

אני לפעמים הייתי אומרת 2 והייתי אוכלת 1 ואז היא הייתה מושיבה אותי שאסיים גם את השני.. ואם הייתי מבקשת 1 ורוצה עוד אחד אז לא הייתי מקבלת – כי רציתי 1. 

לטענתה – זה מה שנקרה "התחייבות" – מה שאת מבקשת ומתחייבת בבקשה תעמדי בזה. 

לאבא שלי היו קצת קטעים כאלו, פעם בנופש בירושלים הלכנו ביחד לאכול גלידה, והיו שם 3 גדלים, אני כמובן ביקשתי את הגלידה הכי גדולה, ומצאתי את עצמי יושבת שעות וצריכה לסיים הכל. לקח לי שנים לחזור לאהוב גלידה... 

אבל כן, זה קצת לימד אותי משהו.. 

ולמרות ההתנהלות הברורה והמסודרת הזו, שכל כך הייתה שונה מאמא שלי שהיא בכלל סיפור ויום אחד שיהיו לי כוחות אספר עליה. 

אהבתי את סבתא שלי אהבת נפש, כמעט כל יום בחיי אני חושבת עליה ואני כל פעם מחדש נעצבת שהיא לא הספיקה להכיר את שי שלי ואיך אנחנו מגדלים את הילדים שלנו, וכמה היא הייתה גאה בנו.

כשהייתי אצל סבתא במגדיאל וגם כשהיא הייתה מגיעה לבקר בקיבוץ היא הייתה צריכה עזרה להתקלח, 

נזכרתי בזה השבוע. כשהייתי אצל דודה שלי נחמה ודיברנו על "הפחד להחליק במקלחת", 

נזכרתי איך מאז שהייתי דיי קטנה קילחתי את סבתא שלי כשהייתי איתה, וזה היה נראה לי ממש טבעי. 

אמא שלי כמובן לא נכנסה בגלל הסיבות שלה... כמו שאמרתי – אמא שלי זה סיפור... 

ואני הייתי נכנסת לבד עם סבתא למקלחת. 

בלי בעיה ובלי עכבות – ככה דוך, לתוך האירוע. 

הייתי עוזרת לה להתפשט. מורידה לה לאט לאט את הבגדים ואת החזייה הענקית שלה. 

פותחת מים, מכוונת לטמפרטורה הנכונה ומתחילות במקלחת. 

זוכרת את המגע שלה ואת היד הקטנה שלי נכנסת בין הכפלים של הגוף הגדול של סבתא ומנקה אותה שתהיה נקיה. 

כשדודה נחמה אמרה לי שהיא מפחדת להחליק במקלחת ישר אמרתי לה. "אני אקלח אותך".

פתאום הכל חזר לי אחורה בזמן וראיתי אותי ממרחק השנים לא נבהלת מלקלח ולנקות מישהי אהובה. 

והידיים הקטנות בתוך הגוף הזה פתאום היו לי יותר ברורות ביצירה שלי. 

הכל התבהר לי והצלחתי לראות דברים בצורה יותר ברורה. 

אולי במקלחות האלו של פעם והמים הזורמים על הידיים הקטנות שלי, השתחרר לי משהו ביכולות שלי לראות אנשים. 

כשאבא שלי נפטר בפתאומיות נוראית מתה לי כמעט כל המשפחה הגרעינית שלי. 

נשארה לי רק נחמה שלא הפסיקה לאהוב אותי ולהאמין בי. 

כמה שניסיתי שתהיה לי גם אמא – לא הצלחתי. (אבל אמא זה לסיפור אחר). 

מאז אני אוספת בלי שאני מרגישה או מתכננת אנשים וחברים שמאמינים בי ואוהבים אותי באמת. 

אני יכולה לזהות אהבה של אנשים אלי במבט אחד. 

אני גם מזהה ביקורת, חוסר פירגון ולצערי גם אנשים רעים וקטנים אני מצליחה לזהות.

ככל שעוברות השנים אני מבינה שמה שמוביל אותי בעולם הזה זה אהבה. 

לפעמים היא חמקמקה כזו ואני פתאום מרגישה שהיא בורחת לי,

ואז אני נופלת נשברת מתרוממת קמה – והיא חוזרת אלי.

אני תופסת את האהבה הזו ולא משחררת.

מחזיקה את האהבה.