ימים של דאגה

אלו היו חודשיים לא פשוטים עבורי,

הסתובבתי כמו סהרורית בתוך עצמי.

כל רעש בחוץ הקפיץ אותי, כל רכב שעצר ע"י הבית הטריד אותי.

כל הודעה מאיתי במילואים בלבנון החזירה לי נשימה חדשה לגוף ונתנה לי עוד חמצן.

דאגתי נורא.

כבר הרגשתי משוחררת ופתאום הכל חזר אחורה.

שאלתי "למה?"

כעסתי.

התאכזבתי מחברות חברים ובכלל, מהעולם.

הערכתי מאוד הרבה אנשים שכן היו.

רציתי להיות שבלולה ולא לצאת ולפגוש אנשים.

הרגשתי שכל מפגש שואב ממני כוחות שלא היו לי מיותרים,

גם לא ממש רציתי שיבואו אלי, 

לפעמים כן אהבתי, כשחברה נכנסה ובאמת ראתה אותי בחמלה ואהבה, בלי לשפוט או לתת עצות "חכמות" ותובנות שהן שלה.

רציתי רק אנשים טובים מכילים מחבקים סביבי.

רציתי לשמוע סביבי מילים אוהבות מלטפות מבינות 

לא יכולתי לשמוע ביקורת או מילים שהן שופטות, מתחכמות, משתיקות, לא מאפשרות.

ניקיתי את הימים שלי מרעשי רקע שלא עושים לי טוב.

נזכרתי בסיפורים של סבתא חיה שלי - כשצביקה דוד שלי נשלח למלחמה ולא חזר, איך הגיבו אנשים סביבה, איך היא ידעה לדייק לעצמה מי פגע בה ומי אמר את המילים הכי לא נכונות ברגעים הכי מוטרפים.

הייתי כל כך צעירה כשהיא סיפרה לי את כל הסיפורים - אבל גם מאוד מבינה וחלק ממה שהיא לימדה אותי הלך איתי גם בימים האלו.

ניסיתי לבדוק איפה טעיתי - 

בחינוך שלי. 

בבחירות שלי, 

בחיים שלי.

מה עשיתי לא בסדר.

איך גידלתי ילדים ערכיים ש"החברים שלהם, הארץ, המדינה לפני הכל" - זה עיצבן אותי.

לגדל ילדים זו המשימה הכי קשה מאתגרת אבל גם ממלאת את ליבי.

מהרגע שהבנתי שאני יכולה להיות אמא רציתי ילדים.

ידעתי שזו תהיה משימת חיי ואני אתמכר אליה ואניח הכל בצד בשבילה.

הרבה זמן אני מתקשה עם הכתיבה הרציפה.

מרגיש לי עכשיו באופן אישי לא נכון לשתף בפייסבוק בחוויות שלי עם הילדים, שי, משפחה למרות שעשיתי את זה לא פעם אחת.

הילדים גדלו והם פחות אוהבים, ופה באתר הקטן והאינטימי שלי - שחשוף רק למתעניינים באמת. 

אני מתחילה להרגיש שייכות חופש וביטחון שאולי זו המדיה שלי.

הצטברו אצלי המון מילים שמנסות לצאת עכשיו.

לאט לאט אכניס אותן כאן בדף הזה בתוך האתר שהוא רק שלי, עם הציורים שלי וכל הרקמות והפיסולים שלי.

סוף סוף מצאתי לי מקום נכון לי להכניס בו מילים אישיות ורק מי שייכנס לפה ובאמת ירצה לקרוא אותי יהיה חלק ממה שאני מרגישה להגיד עכשיו.

* בתמונה הראשונה שאני בוחרת להכניס, זו אני ואבא שלי, חודש לפני שהוא נפטר.

המון פעמים כשאני בצומת דרכים אני מנסה לחשוב, מה הוא היה אומר או עושה. 

ואיזה מילים הוא היה בוחר לתת לי - שיהיו טובות ומחזקות.