שבועות שלי

פעם זה היה החג שהכי אהבתי בשנה, 

עד שאבא שלי מת. 

גם כשהילדים שלנו הגיעו לעולם והלבשנו אותם בבגדים לבנים וזרים על הראש, 

עדיין לא הצלחתי להחזיר לעצמי את האהבה הגדולה לחג הזה. 

בפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי זה היה כשהוא הוביל את התהלוכה של הקיבוץ שפעם היה לי בית, 

בשבועות 1995, 

על הדשא הגדול שגם היה מגרש כדור רגל ע"י המשק חיי. 

אפילו המקומות האלו כבר מזמן אינם והפכו לבתים של חברי משק. 

הימים האלו של עוד מעט אזכרה ואני מנסה להיזכר מה היה ואיפה הייתי, הם תמיד מטלטלים אותי ואני מנסה לברוח מהם. 

הייתה שנה אחת שכל כך ברחתי ששכחתי את התאריך של האזכרה של אבא שלי – זו הייתה שנה נפלאה. 

מעדיפה לא להרגיש אותם ולשכוח, לשכב על ערמת חציר ולא לזכור כלום. 

המלחמה הלא נגמרת הזו מרגישה כמו נצח ואני מפחדת שאנחנו מתרגלים אליה, אני מזהה את ההתשה אפילו מלדבר על זה. 

הימים שאיתי היה בלבנון ונגמרו רק לפני שבועיים כמו עוד סיפור שאני מנסה להדחיק, להשלים נשימות וחמצן שאיבדתי במשך חודשיים וחצי. 

דווקא כשחשבתי שחזר לי ה"קול" ואני רוצה לחזור לצייר. 

קרסתי. 

אני עייפה ואיזה חג זה בכלל כשיש כל כך הרבה שלא חוגגים ואינם? 

איך העם הזה שהוא חזק וחיי מצליח כל פעם להתרומם ולהשתקם. 

מה מחזיק את העם הזה? 

מה מחזק אותנו?

אני מסתכלת על הילדים שלי שכל כך גדלו והם כבר לא קטנטנים עם זרים על הראש, ואני רוצה לחזור בזמן ולהכניס אותם שוב לארגז בעגלה עם טרקטור וכל מיני עלים מחוברים בצורה כל כך מכוערת שזה לא יאמן. 

רוצה שהם ירוצו למטוס שמפזר בשדות סוכריות מהשמיים. 

שוקו קר בשקית של תנובה. 

יתלהבו מעגלה מלאה באפרוחים צהובים. 

ילבשו לבן שמתלכלך אחרי דקה .

רוצה לחזור לתמימות הזו שהייתה בנו פעם. 

שהזמן יעצור רק לקצת. 

רוצה שבועות עם אבא חיי שלי .

רוצה ילדים קטנים שאפשר לשמור עליהם בבית, לסגור את הדלת וכולם במיטות שלהם אחרי סיפור לפני השינה. 

בששי האחרון זה קרה, כולם פתאום היו בבית ובבוקר שבת כשהתעוררתי, עשיתי סיבוב בחדרים. 

כולם ישנו במיטות שלהם. 

היה לי רגע של אושר.

זה הרגיש כמעט כמו שבועות.

היה לי יום חג קצר ונעים.