"ופתאום, מעל לכל הגיהנום ההוא, ראו הלוחמים יונה"

"ופתאום, מעל לכל הגיהנום ההוא, ראו הלוחמים יונה. 

נולדת מפקעות העשן, נחלצת מתכריכי האבק, מרקיעה ועולה. 

מעל לחרחורים ולצעקות, מעל ללחישת הרסיסים בצינת האוויר, 

מעל לנתיביהם הסמויים של הקליעים, 

מעל לנפץ הרימון ונביחת המקלע והולם התותח. 

יונה פשוטה למראה. כחלחלה-אפורה, רגליה שני 

ושני פסי-טלית כהים מעטרים את האברות. 

יונה ככל היונים, דומה לאלף יונים אחרות. 

רק אוזנו של מומחה יכלה לקלוט את עוצמת החבטה של הכנפיים, 

הכפולה מחבטת כנפי יונה רגילה.

רק עיניו יכלו להבחין בחזה הרחב, העמוק, במקור שהמשיך את שיפוע המצח בקו ישר, 

בתפיחה הבהירה האופיינית שעל חיבורו אל הראש. 

רק לב של אוהב יכול לתפוס ולהכיל את הגעגועים שנצברו בה, התוו לה כיוון ויצקו בה כוחות.." 

(יונה ונער – מאיר שלו ) 

מלחמה ארוכה שנמשכת מה- 7 באוקטובר 2023 הביאה אותי לשיתוק יצירתי 

הרגשתי שכולנו נוגעים בגיהנום ורוע לא אנושי שלא דמיינו שקיים בעולם החדש שלנו.

כל מה שהיה עבורי הצלה - לצייר, לפסל, לרקום לכתוב היה כמו שפה חדשה שאני מתקשה ללכת בה.

הרגשתי שהבאתי ילדים לעולם אכזר, קשה ועצב עמוק נכנס לליבי.

הייתי כמו יונה-ציפור כלואה בכלוב. 

היו ימים שרקמתי בתים עם עיניים מחפשות תשובה מביטות לעולם החדש האחר, 

בתערוכת יחיד שלי בנהלל ציירתי ציור גדול וברושים. 

מאז המלחמה האחרונה - כשאיתיו שלי בלבנון והפסקתי לישון ולחלום חלומות רציפים, 

לא יצרתי משהו פיזי - הרבה יצירה פנימית ומחשבות.

בסבב החדש, שוב כולם התגייסו ומצאתי את עצמי ברגעים של חיפוש,

עד שאיתיו הגיע לביקור בבית. 

לילה ראשון שישנתי.

וכשהוא בבית מוגן - חלמתי חלום. 

ראיתי יונה בשובך, רקומה. 

עפה בעננים ואני עוקבת אחריה במבט.

קמתי בבוקר והתחלתי לרקום יונים. 

לקחתי גרביים ישנות, מדי צה"ל של הילדים ושי - גזרתי עטפתי פיסלתי בבד ורקמתי - יונה.

הכנסתי אותן לארגזי תחמושת כמטאפורה למה שהייתי רוצה שיהיה שם בתוך הארגזים, 

רציתי יונים לתקווה ו"תחמושת" של שלום. 

המיצג יוצג בבית העם בנהלל שהיה תקופה ארוכה בית עבורי 

בתערוכה של "אמני העמק בפסטיבל חלב ודבש 2026"

אני בדרך כלל לא מתחברת לתערוכות קבוצתיות,

זה פחות אני כל הרעיון הזה של קבוצה.

או "תערוכה קבוצתית" - הפעם אני שם.

מאז שאני לא "לילך מקבוצת חצב" אני מרגישה שאני יכולה לפרוח לא רק בסתיו.

הרעיון של קבוצה, קהילה שייכות תמיד מבלבל אותי ומרגיש לי לחוץ.

אני ביחד ולחוד .

כשאני חושבת על זה אני מבינה שלהסביר את העניין הזה של "קבוצה" תמיד עוצר אותי לרגע.

הקטע הנ"ל מתוך הספר "יונה ונער" של מאיר שלו מפחיד אותי. 

היונה שיוצאת מתוך גיהנום המלחמה לא נותנת לי מנוח. 

תמיד ולעולם בחלק ממני תהיה שאיפה ורצון שיום אחד תהיה פה יונה עם עלה של זית .