ועדיין משהו עוצר אותי ואני מפחדת להציל את עצמי ולהיות מאושרת.
מרגישה שעברנו כל כך הרבה בשנתיים וחצי האחרונות.
מצד אחד כל אחד רוצה רגע לספר את עצמו והמשפחה שלו ומה עובר עליו,
ועוד לא אספנו את השברים של אהובינו,
עוד יש בינינו כאלו שמתעוררים בבהלה מתוך מנהרה חשוכה.
המון לא חזרו לבית שלהם,
ויש שחזרו והבית רועד להם.
כמה הורים עדיין לא חזרו לישון והילדים שלהם מסתכנים בגבולות,
כמעט כל יום נהרג חייל ונפצעים כמה.
מרגישה עייפה וכאילו שמישהו שאב ממני כל שימחה אפשרית, קשה לי להתרגש ממשהו באמת.
אני כל כך אוהבת את שי והילדים שלנו, יש חברים שאני ממש דואגת להם ומרגישה אליהם המון.
ועדיין יש בי עצבות שלא מצליחה להשתחרר – והעצבות הזו יוצאת בהמון צורות.
פעם לעלות לרשת תמונות משפחתיות היה נראה לי טבעי ושיגרתי,
בית עם ילדים מבשלים, שימחה, מפה צבעונית ומוזיקה ברקע,
מרגיש לי סוג של פריבילגיה וניתוק, חוסר רגישות כלפי אלו שכבר אין להם.
שהם לא יכולים להיות יותר שלמים, לעולם.
שהבית שלהם מנסה להיות אולי בית שמח אבל הוא חסר.
זה כל כך עצוב לי ואני לא מצליחה להשתחרר מזה באמת.
אני לא מסוגלת להשמיע את עצמי או לספר על משהו שבאמת קשה לי.
וקשה לי.
יש לי דודה נחמה שאני אוהבת ואני מלווה אותה בימים-חודשים לא פשוטים, הכל מתערבב לי בין דאגה ויאוש.
ועדיין בורחת כל הזמן לאני זה לא המרכז – ואני לא הסיפור
אני יודעת שיש כאלו שיותר קשה להם ממני.
כל פעם מבטיחה לצייר כי זה מציל אותי,
ועדיין משהו עוצר אותי ואני מפחדת להציל את עצמי ולהיות מאושרת.
כל פעם כשקצת טוב לי אני מתמלאת ברגשות אשמה וחושבת על אהובי שחסרים כל כך.
עוד פחות מחודש יש לי שייח גלריה על המגירות נשים שלי שמציגות בבית גבריאל ואני במיליון התלבטויות כמה אני יכולה לדבר על עצמי ואם בכלל.
