סליחה
כל הימים האלו מחזירים אותי למחשבות אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל.
יש יומיים בשנה שהם הכי אבא שלי שיש,
יום הזיכרון לחללי צהל ויום כיפור.
עד יום כיפור 1973 אבא שלי לא ממש צם, אולי כשהיה ילד בבית הוריו, אבל אח"כ הפסיק.
ביום כיפור 1973 כשאני בת שנה וחצי הגענו לקיבוץ משאבי שדה, הקיבוץ של דוד צביקה שלי – ושם פגשה אותנו המלחמה ואת דוד שלי שלא חזר מאז.
את אבא שלי זה החזיר לצום מאז כל שנה,
אחרי המלחמה כבר לא חזרנו לעין זיון והגענו לקיבוץ שבו גדלתי עד שבאמת גדלתי - ועזבתי.
אני זוכרת ילדות עם "ארוחה מפסקת" בחדר אוכל,
מרק עוף עם איטריות ביצים ארוכות,
ארוחה "רק לצמים" – ואני כל שנה מנסה ולפעמים מצליחה.
את ה"חבדניקים" שהגיעו וישנו בבית הכולל שלנו – קבוצת "חצב", או באיזה גן חמד נחמד.
משפחות שהגיעו לעין כרמל – לצום בקיבוץ.
איך נח להב ואבא שלי הפכו את האולם ספורט הישן והמתפרק מהיום שאני מכירה את עצמי – ל"בית כנסת" עם הפרדה.
וכל ההפרדה הזו בכלל לא הייתה עניין, גם בשבילנו הקיבוצניקים. זה לא היה בשייח.
בין תפילה לתפילה ישבנו הילדים בחוץ ושאלנו שאלות על אלוהים,
תמיד היה איזה חבדניק נחמד שעשה איזה שאלון קצר של ידע בתנ"ך ואני סוף סוף יצאתי מצטיינת אחרי שאבא שלי לימד אותי וסבתא חיה נתנה בי תורה.
חשבתי שבאמת נפתחים השמים בלילה ואז מבקשים סליחה – לפעמים הסתכלתי למעלה ואני כמעט בטוחה שראיתי סוג של פתח אמיתי שאולי מישה מקשיב לי סוף סוף חוץ מאבא שלי.
הייתי כל כך קטנה ולא פגעתי בנמלה – לא הבנתי על מה אני מבקשת סליחה בדיוק.
אבא שלי ביקש מלא מלא סליחות למרות שהוא גם לא פגע מעולם בנפש חיה – אבל הוא ביקש,
אולי על אח שלו?
אולי על ההורים שלו?
אולי על שלא התעקש להישאר בעין זיון ונכנע לפחדים של כל הסובבים אותו לרדת מהרמה?
אולי על משהו שאלוהים יודע על מה.
אחרי שאבא שלי נפטר יום כיפור היה היום שהכי שנאתי בשנה. אולי גם את יום השואה בעצם.
כי זה הזכיר לי את אבא שלי ואת הסליחה שלא היה לו על מה לבקש, את הנעלי בית של "המגפר", שהוא הסתובב איתם והסביר לי שלא הולכים עם דברים מעור והמכנסים שלו כמעט נפלו בלי חגורה.
השקט הזה שכולנו מתפללים אליו עכשיו היה לי רועש מידי – הוא השמיע לי את האין והמחשבות שלי שהתרוצצו בראש.
עברו השנים והילדים הגיעו ואיתם האופניים וריצה על הכביש האסור שפתאום היה מותר.
לאט לאט התחלתי להשלים עם הימים האלו שיש בהם תפילה ונחמה.
עדיין אני לא מצליחה להבין למה אלו שצמים חושבים שהם צדיקים יותר.
למה לחכות לבקש סליחה בימים האלו ולא בכל יום?
למה הסליחה מול השמים הנפתחים ואלוהים ולא מול אדם לחברו?
בבית שלנו לפעמים הילדים צמים,
שי שגדל בבאר טוביה – שם כל קשר בין תפילה לאלוהים לאדם ברפת מקרי בהחלט.
ועדיין כמה ששי לפעמים יכול להוציא אותי מדעתי – הוא יותר צדיק מהרבה שמבקשים סליחות ביום כיפור והולכים לבית כנסת.
מאחלת לנו סליחה וימים של חסד,
לסלוח לעצמנו – לסלוח לעצמי ולנסות להבין איך להיות יותר טובה.
סליחה.
