שיחררתי!

מאז השביעי אני יותר חוששת 

טיסות – לא! כמעט ולא. 

אקסטרים – לא! 

ממש לא! 

כל דבר שאין בו חובה או צורך קיומי – פחות. 

נראה לי שהגענו עד הקצה של לקחת סיכונים ואני מנסה לשמור על מה שיש, ככה אני גם משדרת כלפי הילדים – ומנסה לשכנע אותם כל פעם מחדש, למה לא כדאי ללכת למקומות "מסוכנים". 

אני לפעמים אומרת על משהו לא מסוכן שזה מסוכן, מה אכפת לי.. בשביל להיות בטוחה אני מתריעה מראש. 

עם הילדים זה לא ממש מצליח לי. 

רוב הפעמים כשמציעים לי משהו אני דבר ראשון אומרת "לא!" 

גם אם לא שומעים אותי אומרת את זה בקול רם – בקול הפנימי שלי זה קודם כל "לא!" 

ואז אני לא מקשיבה לקול הפנימי שלי, משתכנעת, הולכת, נכנעת, נגררת, נכבשת.. 

אין דבר שאני אוהבת יותר מ – ביטולים. 

כשכבר אמרתי "כן" ואז זה מתבטל. 

זה מרגיש לי כמו השיטה שלי באיקאה.. לאסוף כל מה שאני חפצה בו באותו רגע, להגיע לקופה ואז למיין ל-3-4 פריטים ולהרגיש שלא פספסתי כלום. גם "הייתי" וגם זה בוטל. 

וככה חשבתי שיהיה עם השייט שאלדד (פרופסור אלדד) ארגן לחבורה שלנו, קיוויתי ממש שזה יבוטל. 

לא יודעת איך אבל הגענו לרגע שזה ממש קורה ולא מתבטל. 

ו.... אחרי אין ספור פעמים שאלדד קבע ובוטל, מלחמה, התרעות, ים סגור, ים סוער ועוד, בסוף זה קרה אתמול. 

הגעתי לשייט המדובר אחרי שהורדתי את כל התכשיטים והסברתי לנויה ואיילת איפה הם בבית, קצת בכלליות הסברתי על מה לעשות עם הציורים שלי ולמי לתת, חיבקתי אותן חזק חזק ואמרתי להן שאני אוהבת אותן ואת האחים שלהם שאחד נשאר שבת ואחד מטייל בעולם, אמרתי לנויה שהיא אחראית על איילת יואב ואיתי. 

לפני כל טיסה אני מכינה צוואה ומבקשת מהילדים שלי לשמור אחד על השניה ולהפך, בעיקר מאיילת לשמור על כולם. מאז שאיילת יודעת לדבר שזה יחסית מאוד מוקדם והגדולים נשארים איתה בבית לבד, אנחנו יודעים שהכי אפשר לסמוך עליה – היינו חוזרים והיא הייתה מודיעה לנו שהכל בסדר, "הרדמתי את יואבי" (שגדול ממנה ב-8 שנים!) וזה פחות או יותר הפעולות שעשיתי גם הפעם. 

ו....יצאנו למרינה של הרצליה, 

מיותר לציין שהיה חם מוות, לחות של הגיהנום, 

איך שהגענו, נכנסתי עם יהודית לסופר-פארם ושתינו תקפנו את מדף המנטוס מסטיקים מים וקנינו כל מה שהצלחנו בלי הכרה והגיון. 

יהודית לא מצצה סוכריות – היא פשוט בלעה אותן! 

צעדנו לעבר היאכטה שאלדד סידר לנו והיינו בתחושה שזהו, לקחנו החלטה, היום זה כבר לא יבוטל, 

היום זה קורה! 

שי ואני עולים לשייט!! 

וזה אחרי נסיונות בהלה ששלחתי במשך ימים לקבוצת החברים את כל הדברים הנוראים שיכולים לקרות בשייט. 

סופה, מערבולת, טילים, גל גדול, לוויתן, כרישים, אבו-נפחא קטלני, תאונת סירות, תאונת אוניות, שייט מטורקיה, בין-המצרים, תשעת הימים הנוראים – כל כתבה שקשורה בים וסכנות – דאגתי לשלוח לכולם. 

כשהיינו ילדים בקיבוץ - נח המורה המיתולוגי שלנו לספורט ולחיים, היה לוקח אותנו בהליכה מהקיבוץ לים, 

קראנו לזה "מסע בטבע" – הליכה שנראתה לי קצרה מאוד (היום זה נראה פחות קצר..) 

כולנו היינו נכנסים לים בחוף נוה ים (לי היה ביקיני ירוק שבקושי הסתיר משהו, סתם אני מציינת את זה בשביל הפרוטוקול), ושוחים עד האי, מקיפים אותו ומסתכלים לעבר האופק אל הים הגדול – וחוזרים לחוף. 

חבורת ילדים צעירים ומורה אחד – איש אהוב ומיוחד שסמך עלינו ונתן לנו ביטחון בים. 

אני זוכרת שלא פחדתי עד הרגע שהיינו מקיפים את האי ולא הייתה שום הפרדה בינינו לים הענק אבל עשינו את זה דיי מהר וחזרנו לשחות בחזרה לחוף. 

ככה הרגשתי עם הים, הוא היה סוג של חבר ברור ובטוח.

ילדה תמימה שמאמינה בדגלים בצבעים שתוקע המציל אלישע בבוקר. 

כל יום בארבע אחה"צ היה מגיע אמציה עם הטרקטור שלו והעגלה, היינו עולים ונוסעים לים, לפעמים הייתי נוסעת עם ההורים ולפעמים עם סבתא בתיה וסבא איצ'קה, 

סבא ממש לא אהב את הרעיון של הים מאז שהם עלו לארץ באוניה וסיפורים מהסיפון... 

סבתא חששה מאוד והתגברה על הפחד (היא הייתה אמיצה ואחת מהגיבורות של חיי), 

היינו נכנסות למים וכשהם הגיעו עד הברכיים שלה היינו עוצרות, נותנות ידים, וכל פעם כשהיה מגיע גל היינו קופצות, סבא עמד בחוץ וצעק לנו שנזהר..

סבתא הייתה צוחקת מזה. 

סבתא הייתה ניצולת שואה – ואלו היו הפעמים הבודדות שאני זוכרת אותה מתגלגלת מצחוק. 

גלים של ים הצליחו לגרום לה אושר גדול. 

אח"כ היה גם סיפור שכל הקיבוץ עשו פיקניק משפחות בים, נכנסתי למערבולת.. 

כמעט טבעתי ואבא שלי הציל אותי... 

מאז אני לא החברה הכי טובה של הים.

אני אוהבת להגיע אליו בחורף ולאסוף צדפים, 

להסתכל עליו. 

או בקיץ בערבים כשהשמש שוקעת עם הילדים וארוחת ערב. אבל להיכנס ממש ושמערבולות תתקוף אותי – פחות. 

יצאנו לשייט, ואיך שהו, קרה לי שם משהו שתמיד קורה ואני שוכחת שאני יודעת לעשות את זה, 

שיחררתי! 

נתתי לרוח לשאת אותי ולחברות בין האנשים לקחת אותי לים הגדול ולא לדאוג. 

להאמין שיהיה טוב. 

לפני שיצאנו הייתה החלטה שלא מדברים על פוליטיקה – זה בכלל לא ברור בחבורה המשוגעת הזו. אין יום שלא מתפתחים בינינו ויכוחים פוליטים בקבוצת הווצאפ, הקפטן אלדד שהוא בין הווכחנים הרציניים אמר שיוצאים להרגע בלי ויכוחים/שיחות פוליטיות! 

אני ישר הסכמתי ועדיין הייתי סקפטית ולא האמנתי שנצליח. חבורה של דעתנים – אין מצב שנשוט 4 שעות בלי פוליטיקה – הצלחנו! 

זה היה כמו טיפול במים "וואצו-יאכטה", התמסרנו לכחול, לשקט, למוזיקה טובה, לחברות, לאהבה הגדולה שיש בין כולנו. 

חוץ מארוע אחד שכולם נכנסו לחרדה ששי ירד לאזור המגורים ביאכטה ויצא מאיים על כולנו שהוא הולך להקיא.. 

אני ראיתי איך כולם דואגים ואני נחנקתי מצחוק - באמת?! להקיא?! רק זה היה חסר ביום הפסטורלי הזה.

ישבנו כולנו מתבוננים לעבר האופק וראינו תקווה. 

הצלחנו להאמין בטוב. ואני ראיתי מלא מפרשים לבנים באופק וים כחול עמוק. 

רציתי לצייר סירות – מלא סירות עם מפרשים ואופק – שטות להן בלי עוגן – לעבר השקיעה. 

ביקשתי מאלדד שננסה לשוט לעבר השמש עד שנגיע אליה.

איך בתוך כל הכאוס העולמי הזה יש כזה ים יפה ?!