"שרק תחייך"

בבוקר שישי בבית גבריאל בכינרת ישבתי עם אוריינה – ודיברנו על מגירות. 

בבית גבריאל יש תערוכת מגירות שלי עד ינואר 2027.

את המגירות התחלתי לצייר ב-2020 בגלגול הקודם שלנו פה בארץ אהבתנו. 

כשהיה פה לא פשוט במדינה אבל לא כמו עכשיו. 

ציירתי אותן כשגייסתי ילד לצבא ופגשתי צבא שאני לא מכירה וגם לא ממש אוהבת. חווינו מפקדים ששיקרו ועשו הרבה פוליטיקה על הגב של הילד שלנו וראיתי את זה טופח לו ולנו בפרצוף והיה לנו מאוד קשה להכיל את זה. 

הייתי נוסעת בדרכים ומשמיעה את השיר של יובל דיין "שרק תחייך" בלופים. 

אני גייסתי ילד מחייך וצוחק שהחברים בהוקי עד היום קוראים לו "קינדר" כי היה לו חיוך ענק של בייצת שוקולד קינדר. ראינו איך לאט לאט נעלם לילד שלנו החיוך ואנחנו ביחד איתו גם איבדנו חלק משמחת החיים שלנו. 

חיפשנו חיוך ולא מצאנו. 

וככה כשאני בסטודיו, בין שדות של עמק אהבתי, מידי פעם מוצאת מגירה ומציירת עליה אישה, עוד אישה ועוד אחת והן צבעוניות ומלאות באור ועיניים גדולות והן לא מחייכות. 

ככל ששואלים אותי יותר על החיוך אני פחות מצליחה להסביר את זה, וגם מידי פעם אני רוצה לענות, 

"למה הן צריכות לחייך?"

"אם את רוצה אישה מחייכת, תציירי אותה את מחייכת"

"למה את מנסה להכניס אותי למסגרות של חיוך?" 

הנשים שלי לא סימטריות ולא "יפות", הן נשים פה בארץ, מוסללות לשלוח בנים להתגייס, להילחם. 

כל כך לא הגיוני וטבעי במוח האנושי של האמא, 

אמא מלמדת את הילד שלה באינטואיציות לשמור ולהיזהר מסכנות, 

ואז ביום גיוס אחד היא נותנת למפקדים שאנחנו לא תמיד סומכות עליהם, ללמד את הילד בדיוק את הדבר ההפוך לשלוח אותו לתוך הסכנה. 

וככה יצאתי למסע החיים שלי – אמא - ציירת. 

להיות אמנית עם ילדים זה כמו שני קווים שלא מצליחים להפגש, יש משהו בהתמסרות האומנותית שאני המון פעמים רוצה להישאר רק שם, לצייר בלי הפסקה ולא לראות אף אחד להיות אני ואני שאני מאוד אוהבת להיות איתי, בלי לענות לטלפונים או להיות מחויבת להקשיב להביא לקחת להיות לבשל להאכיל להכיל. 

ויחד עם זה אני גם מאוד אוהבת להיות אמא, אהבתי להניק, לחבק אותם ולכרבל אותם בתוכי, רואה אותם וגאה בכל אחד מהם ואיך הם מסבים לי אושר גדול בצמיחה שלהם. 

אני מתבוננת בהם, תמירים יפים אסופים חכמים מחונכים שואלים אוהבים אהובים,

מאוד דואגת לעתידם פה ונקרעת בין המחויבות שלי אליהם והרצון שהם יפרחו מפה וימצאו חיים בלי מלחמות לבין הרצון למלא את שורות הארץ וההתישבות פה.

המגירות האלו ענף אחד בתוך כל האומנות שלי, אבל הענף הזה לימד אותי להיכנס לתוך מגירה ומסגרת וגם להבין כמה אני לא רוצה להיות ממוסגרת והכי הייתי רוצה לפרוץ להגיד לשבור לנפץ מסגרות. 

גדלתי בקיבוץ שהוא מסגרת אחת גדולה סגורה שופטת ומקטלגת ובתוכה המון מגירות של אנשים, 

כבר כשהייתי ילדה התבוננתי והבנתי שלרוב האנשים בקיבוץ שאני גדלתי בו - לא טוב, היו שם ועדיין יש, הרבה תקנונים ו"חוקים" והאנשים מנסים לשרוד בתוך זה, המון פעמים התקנון לא לטובת האדם הפרטי וגם לא תמיד טוב לקהילה,

הבנתי שיש במגירות הרבה משמעות של הגנה וביטחון, לפעמים סודות, יש דברים שרציתי לשמור במגירה ולא להוציא לעולם, 

עם השנים למדתי שאי אפשר לשמור הכל בתוכי, רק חלק, 

לאט לאט המגירות נפתחו ואיתן האישה שאני והנשים שבתוכי יצאו. 

הלילה חלמתי על אבא שלי, אני כמעט ולא חולמת עליו, 

כבר הרב שנים שהוא לא פה פיזית, 

בחלום הוא הלך במדרכה עם חולצה כחולה משבצות שהייתה מאוד אופיינית לו,

הוא היא נראה טוב, עם חיוך, אני לא זוכרת מי עמד על-ידי אבל ממש דחפתי את כל מי שסביבי כדי להיות עוד רגע עם אבא, הבנתי שאלו רגעים בודדים שאני אוכל להחזיק אותו עוד קצת איתי והוא באמת היה שם עוד קצת. 

בחלום הבנתי שהוא מת - ועדיין בא אלי להגיד משהו.

כשהתעוררתי הבנתי למה חלמתי עליו דווקא הלילה פתאום, 

הרגשתי שנפלתי עמוק בתקופה האחרונה והייתי במקומות לא טובים.

טהנה אני חוזרת לצייר ולאט לאט אני מתרוממת משם ואבא בא להגיד לי, שאני בכיוון הנכון – שלי. 

הוא הזכיר לי בחלום להודות על היש הגדול שיש לי ולהיות קצת טיפה יותר מאושרת ומחייכת.

ראיתי את האור והאור ראה אותי.

חזרתי, אני פה.