31 שנה אחריי,

31 שנה אחריי, 

החלטתי שאני צריכה טיפול. 

אבל באמת כזה, עמוק חשוף. 

לבד. 

היום אבא שלי שאיננו איתי 31 שנה – היה צריך לחגוג בן 78. 

כמו המדינה שלנו. 

במושגים של יקום עולם זה לא הרבה זמן, 

אבל במושגים של אדם חיי, זה המון זמן. 

אני כבר אמא כמעט 27 שנה.. ועם שי כבר לא סופרת.. 

ועדיין התחושה שאין לי אבא חיי מעציבה אותי מאוד וגורמת לי לתחושה של פספוס גדול, 

אני מנסה לדמיין איזה סבא הוא יכל להיות 

כמה האיש הענק והטוב הזה חסר פה. 

בטוחה שהיו לו תובנות חשובות לתקופה הנוראית הזו. 

אבא היה אח שכול ממלחמת יום כיפור – אני זוכרת הרבה שיחות איתו על התקופה של הימים האלו ואיך המדינה הייתה וכמה היה קשה לשקם אותה. 

על השבר והעצבות שהיו בכל פינה בארץ. 

על המשפחות שאיבדו את כל עולמן. 

ועדיין על הרצון להמשיך לחיות פה ולהתרומם מהמשבר. 

אולי זה מה שערער אותי כל כך בשביעי הנוראי הזה, 

זה החזיר לי כל מיני פחדים של ילדות וגעגוע לאבא חיי – שירגיע אותי שיהיה בסדר. 

אבא שלי היה אחר בנוף שגדלתי בו. 

קיבוצניק, אדמה, שלחין, שדות, טרקטור, מפצח את רגבי האדמה, איש ענק. 

ומצד שני כל הגודל הזה היה קבלה, סבלנות, רגיש, עמוק, טוב לב ואף פעם לא שופט או מבקר. 

לא הייתה בו התנשאות או חשיבות עצמית. 

הוא היה איש פשוט אוהב אדם – לפעמים נדמה שכבר אין יותר אנשים כאלו בעולם הזה. 

אולי נשארו ממש קצת. 

ההחלטה לקחת טיפול משמעותי הגיע אחרי שהבנתי שלמרות השנים הרבות, 

אימהות, חברות, ציור, פיסול, ריקמה, כתיבה, לימודים – עדיין יש לי המון דברים שאני לא מצליחה להשתחרר מהם ולהתנתק, ללמוד לחיות עם האין ובעיקר לשחרר. 

לשחרר גם את הילדים, 

לשחרר את עצמי. 

לשחרר את הבית – קיבוץ שגדלתי בו. 

להגיע יותר שלמה - משלימה וסולחת. 

להבין שהדברים לא תמיד מסתדרים כמו שהייתי רוצה חושבת או מדמיינת שנכון. 

לקבל את האין ובעיקר לחזור לשימחת החיים שהייתה לי ולחבק את היש הגדול. 

ויש לי המון. 

יש לי הרבה יותר יש, מאשר אין. 

ככל שעברו הימים, שנים מאז השביעי ועכשיו המלחמה הזו בלבנון – הכל צף והציף אותי. 

וכל פעם כשחשבתי שהנה, עברתי את הסערה ומעכשיו יהיה אחרת. 

שוב הוצפתי בעצבות ודאגה לעתיד יותר טוב, 

כשהשורשים עמוקים וטובים אני מאמינה שהצמרות יכולות לפרוח וללבלב.

* בתמונה, היש שלי - שהוא המון. 

ואני כל פעם צריכה לראות אותו ולדעת שהכל עשינו במו ידינו והם המתנה שלי.

התמונה צולמה ע"י ברנדה ברגר - ביומולדת 50 שלי - לפני הימים הנוראים.